החלטה בתיק ת"א 001222/03

התובע, שהינו חסוי, הגיש תביעת פיצויים, באמצעות אחותו, גב' אילנה מלינסקי, שמונתה כאפוטרופא עליו, בעקבות פגיעתו בתאונת דרכים. התובע נפגע ביום21.11.02 עת נסע במונית, שהיתה נהוגה בידי הנתבע מס' 1, כאשר אמבולנס התנגש במונית. על פי כתב התביעה, הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת"), שביטחה את המונית בה נסע התובע, היא זו האחראית והחייבת בתשלום פיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). במקביל להגשת התובענה דנא, הגיש התובע בקשה לפסיקת תשלום תכוף, שנדונה לפני כב' השופטת פלפל. זו, דחתה את בקשתו, בקבעה, בהחלטה שניתנה בתאריך 21.9.03 בעקבות החלטה קודמת מיום 17.6.03, כי התובע לא סתר את תוכנם של מסמכים ובעיקר מסמך בית החולים הדסה עין כרם, לפיו נפגע התובע בהתנגשות עם אמבולנס שהיה בדרכו לחלץ פצועים מפיגוע טרור שאירע. על כן מדובר באירוע הבא בגדרו של חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 (להלן: "חוק התגמולים"), ואין הוא מקים עילת תביעה מכח חוק הפיצויים.

בין שתי ההחלטות לעיל, נדחתה תביעתו של התובע לפי חוק התגמולים על ידי הרשות המאשרת, הואיל ולשיטתה של זאת, מדובר בתאונת דרכים.

כך, נפל לו התובע "בין הכסאות", כשבקשותיו לתשלום תכוף, לפי חוק הפיצויים מחד ולתגמולים לפי חוק התגמולים מאידך, נדחו.

על החלטתה של כב' השופטת פלפל, הוגשה בקשת רשות ערעור (רע"א 9275/03), שנתקבלה ונידונה כערעור. בית המשפט העליון (מפי כב' השופט ריבלין) קיבל את הערעור וקבע: "כי לא היה מקום לקבוע, כבר בשלב זה, כי המבקש אינו זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים. ... בנסיבות אלה כולן יש לומר, לדעתי, כי לעת הזו הוכח זכאותו לכאורה של המבקש לפיצויים לפי חוק הפיצויים".

החלטת בית המשפט העליון, שביטלה את החלטות כב' השופטת פלפל, הותירה את הויכוח בין הצדדים פתוח ועתה יש להכריע בו. אם תתקבל טענת הנתבעת, הרי שדין התובענה כנגדה להיות מסולקת על הסף.

בדיון שהתקיים לפני ביום 17.11.04, הסכימו הצדדים לטעון בכתב בשאלות המשפטיות השנויות במחלוקת, וזאת בהסתמך על קביעותיה העובדתיות של כב' השופטת פלפל. אותן קביעות עובדתיות הן: "נחה דעתי כי אכן האמבולנס היה בדרכו לאסוף פצועים מפיגוע שקרה" (החלטה מיום 21.9.03, עמ' 3)

השאלה (בנבדל מהתשובה) היא, אם כן, פשוטה בתכלית, איזה מערכת דינים יש להחיל על תאונה שמתרחשת אגב נסיעת אמבולנס לפינוי פצועים מפיגוע, אך כשיודגש, שהתאונה לא אירעה בזירת הפיגוע ואף לא בסמוך לה, אלא במהלך הנסיעה לכיוון איזור הפיגוע (עמ' 2 להחלטה האמורה, שורות 11-13).

ראוי עוד להוסיף, כי היועץ המשפטי לממשלה, מר מני מזוז, מצא לראוי ולנכון להתייצב בהליך שלפני, כפי סמכותו. עמדתו, כפי שעוד יורחב להלן (ואומר כבר עתה שהיא מקובלת עלי, כמעט כלשונה), היא כי יש לראות באירוע משום תאונת דרכים עליה חלות הוראות חוק הפיצויים ולפיכך על הנתבעת לפצות את התובע בגין כל נזקיו.

לטענת הנתבעת, התובע אינו "נפגע" כהגדרת המונח בחוק הפיצויים, שהחריג את אותם נפגעים, שנפגעו מפעולת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים, ושבהתאם להגדרה האמורה, אינם זכאים לפיצויים מכח חוק הפיצויים. כך הפנתה לרע"א 6672/99 עדנאן סלאח נ' מגדל ואבנר, פ"ד נו(2) 833, שם נקבע, כי תכלית ההוראה היא - "להוציא מגדר הזכאות על פי החוק נזקי גוף שיש להם חלופות במסגרת חוק התגמולים, ולהסיט את הנטל הכלכלי הכרוך בפיצוי נפגעים אלה מציבור הנוהגים ברכב אל הציבור בכללותו". עוד הוסיפה והפנתה לספרו של פרופ' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עמ' 61, התומך בדעתה זו.

הנתבעת חזרה והדגישה, כי על פי כל המסמכים שלא נסתרו כאמור, עלה, כי נהגת האמבולנס, שאף נחקרה על תצהירה, הוזנקה לסייע בפינוי הפצועים מפיגוע תופת שארע, נהגה את האמבולנס ששימש באותה עת כרכב ביטחון, וברשלנותה התנגשה במונית בה נסע גם התובע. משום שכך, נכנס התובע תחת הגדרת "נפגע פעולת איבה" בחוק התגמולים.

לשיטתה, על מנת להקים זכאות מכח חוק התגמולים, על הנפגע להראות קשר סיבתי קונקרטי בין פעולת האיבה והנזק שנגרם לו, ללא מגבלה של זמן ומרחק. הקשר הסיבתי - כך הנתבעת - הוכח בבירור. כל פעולות נהגת האמבולנס, שגרמו בסופו של דבר לתאונה, נעשו בזיקה ישירה ובלעדית לפעולת האיבה.

התובע, הצטרף לטיעוני היועץ המשפטי לממשלה ולא הוסיף עליהם משל עצמו.

לשיטת היועץ המשפטי לממשלה, הזיקה בין תאונת הדרכים, שאין מחלוקת לגבי נסיבותיה, לבין הפיגוע, רופפת מכדי שניתן יהיה להגדירה "פגיעת איבה". אמנם, אין חולק על כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לבין הפיגוע, אך בהחלט אין לומר שמתקיים קשר סיבתי משפטי ביניהם. הקשר בין הפגיעה לפיגוע הינו עקיף ולכן אין לפרש על דרך ההרחבה את הגדרת "פגיעת איבה", אלא להתייחס לאותה תאונה ספציפית ולבחון האם היא קשורה לפעולת איבה קונקרטית בקשר הדוק.

על ידי הפניות לפסיקה רחבה, שחלקה הובאה על ידי הנתבעת כצידו השני של המטבע, מצא היועץ המשפטי לממשלה, כי קיימים שני מבחנים לתיחום פגיעות איבה: האם הסיכון המלחמתי הוא שהיה הסיבה הדומיננטית לנזק;  האם הסיכון המלחמתי היה הסיבה הישירה לנזק, או רק 'רקע' להיווצרותו; לטעמו, הסיכון הדומיננטי בנסיבות כפי שתוארו, הוא הסיכון התעבורתי ולא הסיכון החבלני. פגיעת האמבולנס אינה נמצאת בגדר הסיכון הספציפי, סיכון פעולת האיבה, שכידוע מהווה הליך גרימה ספציפי שבאמצעותו מתממש הסיכון הדומיננטי, אך אינו מעלה ואינו מוריד בכל הנוגע לחבות הנובעת מהתממשותו של אותו סיכון דומיננטי. כאמור, פעולת האיבה היוותה אך 'גורם רקע', כשהסיבה הישירה לנזק הייתה התנגשות בין כלי הרכב.

לבסוף נטען, כי אין לראות בתאונות דרכים בכלל וזו בפרט כ"תופעת לוואי" שכיחה של פעולות איבה.

כפי שכבר ציינתי לעיל, דעתי היא, כי המקרה דנא הינו "תאונת דרכים" כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים. פרשנות הנתבעת, בנסיבות המקרה שלפני, חוטאת לדין ועלולה ליצור תוצאה אבסורדית שאין להתירה.

אין חולק, כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין הפיגוע לתאונה. הפיגוע, שככל הנראה היה קשה, הוליד צורך בפינוי נפגעים, האמבולנס שהיה מעורב בתאונה הוזעק למקום ובדרך גרם לתאונה.

לפי סעיף 1 לחוק הפיצויים -

1.  בחוק זה -